תשובה – תשוב - ה'

במאמרים קודמים הסברנו כי התשובה היא אותה החלטה בנפש להשתנות, לעזוב את החטאים. אמנם זו תנועה אחת והיא יכולה גם להיעשות ברגע אחד, אך מצד שני אפשר גם לשכוח מההחלטה ברגע הבא ולחזור לדרך הישנה.

על מנת שההחלטה תהיה יציבה וחזקה, צריך לעבור תהליך נפשי עמוק קודם אותה החלטה. צריך להבין לעומק מהי משמעותה של העבירה, מהי משמעותה של המצווה, ולרצות באמת מעומק הלב לעבור מדרך של עבירות לדרך של מצוות. אם ההחלטה היא רק חיצונית, רק מהפה והלחוץ ללא עומק פנימי, העיקר חסר מן הספר.

כדי להבין לעומק את משמעות העבירות והמצוות יש להבין קודם מהי הנשמה היהודית.

הנשמה היהודית
כאשר התורה מתארת את בריאת העולם, היא מאנישה (מתארת בתכונות אנושיות) את הקב"ה ומשתמשת במשלים העוזרים לנו להבין את מהות הבריאה. בוודאי שאין לקב"ה דמות הגוף, ואין אפשרות להאניש אותו כלל, אלא ש"דברה תורה בלשון בני אדם", התורה מדברת בשפתינו כדי לעזור לנו להבין.

דיבור ונפיחה
התורה מספרת שהקב"ה ברא את העולם בדיבור, הקב"ה מדבר והעולם נברא. "ויאמר אלוקים... ויהי אור"

אך כאשר התורה מדברת על הנשמה האלוקית, אותו חלק אלוקה ממעל ממש (עליו הרחבנו את הדיבור בפרקים הראשונים של הספר), התורה משתמשת במילה נפיחה (הוצאת אוויר מהבטן) "וייפח באפיו נשמת חיים".

שוב, הקב"ה לא מדבר ולא נופח, אלו הם משלים שעוזרים לנו להבין טוב יותר את משמעות הדברים.

היחס בין הקב"ה והעולם הוא כמו היחס בין אדם ודיבורו. היחס בין הקב"ה ונשמות ישראל הוא כמו היחס בין האדם ונפיחתו.

חיצוניות ופנימיות
הדיבור מגיע מחיצוניותו של האדם, ולא מפנימיותו כמו הנפיחה. כאשר אדם נופח (מוציא אוויר, כמו למשל בשעת ניפוח בלון), הוא מוציא את הפנימיות שלו, הוא נותן את כל כולו. כפי שרואים כמה מהר מתעייפים מנפיחה, לעומת דיבור שאפשר להמשיך ולדבר שעות ללא מאמץ.

כך הוא ההבדל בין כלל הבריאה ונשמות ישראל. כל העולם הוא בבחינת חיצוניות של הקב"ה. אמנם הסברנו בחלק הקודם באריכות איך הכל חלק מהקב"ה, אך הכוונה הייתה לחיצוניותו, באשר לפנימיותו, היא נמצאת בתוך נשמות ישראל (וגם בתורה, אך לא נאריך בכך כרגע).

מבנה הנשמה
כפי שהסברנו בחלק הקודם שם הוי' הוא פנימיותו של הבורא ושם אלוקים הוא החיצוניות. לכן העולם (שהוא מבחינת החיצוניות) נברא בשם אלוקים. הנשמה לעומת זאת מגיעה משם הוי'. הנשמה אינה נקראת נברא, היא לא נבראה על ידי הבורא היא הבורא בעצמו, רק שזהו הבורא כפי שירד לעולם הגשמי, לתוך הגופים של עם ישראל.

כיוון שהנשמה נמשכה משם הוי' (עשר הספירות), היא בדוגמת שם הוי', כלומר הדרגות השונות בנשמה, הם בהתאם לאותיות המרכיבות את שם הוי' "יוד", "הא", "ואו", "הא".

חכמה ובינה
האותיות יוד והא מסמלות את החכמה והבינה. החכמה היא ראשית התהליך השכלי, ההברקה הראשונית, הרעיון המופשט העולה במוח טרם הספקנו לפתח אותו ולבנות אותו. מעין הבנה אינטואיטיבית בלתי ניתנת להסבר.

הבינה היא השלב הבא, בו השכל תופס את הרעיון המופשט ומפתח אותו.

האות "יוד" היא אות ללא צורה ומימדים, אות מופשטת ולכן מסמלת את החכמה. האות "הא", היא פיתוח של האות "יוד". מתחנו את ה"יוד" לרוחב, לאורך ולעומק, כשם שמוח הבינה לוקח את הרעיון המופשט ומוריד אותו לדוגמאות ומשלים, מוריד אותו להבנה שכלית.

מעל האות "יוד" יש את הקוצו של יוד, פסיק קטן היוצא מהאות יוד כלפי מעלה. הקוץ הזה מופשט יותר מהחכמה. כשם שבנפש ישנו הרצון שלמעלה מהחכמה.

מידות ומלכות (רגשות ולבושים)
לאחר החכמה ובינה מגיעות הרגשות, הן התולדה של השכל. בהתאם להבנות שלנו על העולם, כך הרגשות שלנו כלפי הברואים השונים. כשמבינים שמשהו טוב אוהבים אותו ונמשכים אליו, וכשמבינים שהוא לא טוב נדחים ממנו.

האות "ואו" מסמלת את הרגשות, ערכה המספרי שווה שש כמספר המידות שבלב (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד), וצורתה הגרפית היא קו המתחיל למעלה ומסתיים למטה, כשם שהרגשות ממשיכות את ההבנה השכלית למטה לעולם המעשה. כשם שהרגשות הן תחילת הפניה לזולת, שהרי בשלב ההבנה השכלית אין צורך בזולת (אדם יכול להבין לעצמו), אך הרגש הוא כבר יציאה כלפי חוץ.

ההמשך של הרגשות הוא במחשבות שלנו, בדיבורים ובמעשים. המחשבות הדיבורים והמעשים מכונים לבושים לנפש, אין הם הנפש בעצמה, הם רק לבוש. כשם שאדם מתבטא כלפי החברה על ידי לבוש (וישנו לבוש מתאים לכל אירוע), כך ההתבטאות של הנשמה בעולם היא על ידי הלבושים, המחשבה דיבור ומעשה. האות "הא" השנייה שבשם הוי' מסמלת את שלושת הלבושים, כיוון שבנויה משלושה קווים.

פנימיות הדיבור
מעבר לכך שהנשמה נמשכה משם הוי' והיא ב"דמות" שם הוי' ועשר הספירות, גם הנשמה כמו שהיא כאן בעולם, ממשיכה לקבל חיותה משם הוי'!

אפשר היה לחשוב שהנשמה כפי שהיא למעלה העולמות העליונים היא אכן קשורה ומאוחדת עם עשר הספירות, אך כפי שירדה והתלבשה בגוף, היא כבר "יונקת" ישירות מעשר הספירות. אך אין זה נכון.

הנשמה האלוקית, גם כאשר היא בתוך הגוף, היא ממשיכה לקבל ישירות מפנימיותו של הבורא, היא אינסופית למעלה כפי שהיא למטה. וכיוון שכך, אין שום דבר היכול להפריד אותה מהבורא.

עוונותיכם מבדילים
כמעט שום דבר. יש רק דבר אחד שיכול לנתק את הנשמה ממקור שורשה, אלו הם העבירות שלנו. הבורא אמנם נמצא בכל מקום, אך יחד עם זאת, הבורא החליט כי הוא משרה את שכינתו במקום בו עושים את רצונו, ו"מסלק" עצמו במקומות בהם לא עושים רצונו. לכן כאשר עושים מצווה, עושים את רצון השם, נמצאים איתו ממש, אך כאשר עוברים עבירה, נפרדים ממנו.

כרת
בעבירות עצמן ישנן כמה דרגות. לא בכל העבירות יש אותה חומרה. כלומר, בכך שעוברים על רצון השם, אין הבדל בין עבירה קטנה גדולה לעבירה גדולה, אך בפגם שגורמים לנשמה בחומרת הניתוק יש הבדל בין העבירות.

יעקב חבל נחלתו
ניתן להמשיל את הקשר בין הנשמה לבורא לחבל בלתי נראה בין 613 נימים, המתוח בין הנשמה לבורא, כל אחת מהמצוות היא נים (חוטים דקים השוזרים את החבל). כאשר עוברים על עבירה קטנה חותכים נים קטן, אך החבל עדין לא התנתק. אך כאשר עוברים עבירה גדולה, עבירה עליה נאמר בתורה "כי נכרתה הנפש", המשמעות היא שחתכנו את כל החבל, והנשמה התנתקה מהבורא!

עשה ולא תעשה
תרי"ג (613) המצות מחולקות לרמ"ח (248) מצוות עשה ושס"ה (365) מצוות לא תעשה, המקבילים לרמ"ח האיברים בגוף ושס"ה הגידים.

ישנו הבדל מהותי בין מצוות העשה ולא תעשה. מצוות עשה היא מצווה חיובית היא פועלת פעולה בעולם, אין זה רק תרגיל משמעת לבדוק אם אנו שומעים להוראותיו של הבורא או לא. המצווה משנה את העולם, על ידי פעולת המצווה (למשל הנחת תפילין) אנו ממשיכה אור רוחני לעולם. ממילא אפשר להבין, שאם פספסנו מצות עשה, אותו אור אלוקי שהיה אמור להימשך לעולם, לא נמשך, החסרנו מאותו אור, ואת הגלגל כבר אי אפשר לסובב חזרה.

להשלים את החסר
לכן על מצוות עשה נאמר שאם אדם לא קיים מצווה שהיה מצווה לקיים, צריך לחזור בתשובה ומייד מוחלין לו. אמנם מוחלין אבל את האור שהחסיר כבר לא יוכל לתקן.

אך אין זה מדויק. באופן הרגיל ולפי טבע הדברים אכן האור שהחסיר כבר לא יושלם, אל ישנה דרך אחת להתגבר גם על זה. על ידי חרטה אמיתי ופנימית מעומק הלב ממש, ממעמקי הלב אפשר לגלות מקור אור אינסופי בלתי נדלה, כשמגיעים לאותה נקודה בנפש אפשר להמשיך אור בדרגה יתר מנעלית מהאור שנמשך באופן גיל על ידי המצוות וכך להשלים את החסר. בדוגמת נהר שהתייבש שעל ידי חפרה לעומק בנקודת המקור, אפשר יהיה להגיע לעומק כזה שממנו ימצאו מים להחזיר את הנהר לקדמותו.

תקיעת שופר
כשמגיעים לנקודה כל כך עמוקה בנפש, כשמגיעים למקום הזה שהקשר עם הבורא הוא הוא הדבר החשוב לנו ביותר, זהו העצם שלנו, זוהי מטרת חיינו וללא זה חיינו אינם חיים, מגלים את עצם הנשמה. בנקודה זו אי אפשר לדבר, המילים מצמצמות את הרגש האמיתי, אי אפשר אפילו לבכות, אילו הבכי מסתיר על האמת הפנימית באותו רגע, כל מה שיוצא הוא רק קול בכי חרישי המגיע מפנימיות הלב. זוהי תקיעת השופר, קול פשוט ללא מילים וללא תווים, ביטוי של פנימיות הנפש המתחרטת על מעשיה ורוצה לשוב לחיק אביה.

סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו
במצוות לא תעשה המצב הוא שונה. אדם שעבר בלא תעשה, עשה מעשה אסור, פגם בנשמה שלו, יצר נתק מהבורא, הכתים את עצמו. גם כאן יש לעשות תשובה וגם כאן השם יסלח וימחל, אך כדי לנקות את הנשמה צריך לחכות ליום כיפור. ביום כיפור הבורא מכפר (מנקה הכתמים) על כל החטאים.

חליפת בר מצווה
ילד שקיבל חליפה לכבוד הבר מצווה, נתבקש על ידי אביו שלא ללבוש אותה עד ליום המסיבה. הילד לא התאפק התלבש כדי להראות לכולם, אך כשיצא החוצה, החליק בבוץ ולכללך את החליפה. עכשיו הוא ניגש לאביו ומבקש ממנו שלא יכעס עליו (סלח לנו), שהיחסים ביניהם יישארו כמקודם. הוא גם מבקש שלא יעניש אותו ו"שימחק לו את החוב" על מה שעשה (מחל לנו). בנוסף הילד רוצה ללבוש חליפה נקייה לבר מצווה ומבקש מהאב שינקה אותה.

האבא מוכן למחול ולסלוח זה הרי הבן שלו, ואף על פי שלא התנהג כראוי, הרי אב ובן מחוברים ביניהם תמיד. כאשר הבן מצליח להזכיר לאב, ולגלות בו את הנקודה בה הם קשורים בעצם, ללא קשר למעשים, בוודאי שהאב סולח ומוחל. אך לגבי ניקיון החליפה עונה האב לבן, שאין מכונת כביסה בבית, ורק פעם בכמה חודשים מגיע מישהו עם מכונה מיוחדת לנקות את החליפה והפעם הבאה תהיה רק אחרי הבר מצווה.

כך הוא במצוות לא תעשה. הקב"ה בוודאי סולח (לא כועס) ומוחל (מוחק החובות) לבניו, אך ניקיון הנשמה נעשה רק אחת לשנה ביום הכיפורים. לכן כל השנה בתפילות מבקשים רק סלח לנו ומחל לנו. ביום כיפור מבקשים סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו.

בית המקדש
בזמן שבית המקדש היה קיים, עם ישראל ניזון באופן ישיר מהנשמה האלוקית, ללא ממוצעים. לכן, יהודי שעבר עבירה שהיא בכרת היה מסיים את חייו בשלב מוקדם יותר, עד גיל 50 או 60. אך בזמן הגלות המצב שונה. אמנם גם היום הנשמה נמשכת משם הוי', אך כיום זה עובר דרך לבוש של קליפת נוגה (אודות קליפת נוגה ראה בחלק הראשון פרק שישי), ולכן החיות לא מגיעה באופן ישיר משם הוי' כמו בזמן בית המקדש, ולכן יכול להיות מצב שיהודי יעבור עבירות וימשיך לחיות.

יניקת הקליפות
אדרבה, בזמן הגלות יכול להיות מצב שיהודי יעבור עבירות ויחיה טוב, ירוויח מכך, כפי שאומר הפסוק "דרך רשעים צלחה", שרואים שהרשעים לפעמים דווקא מצליחים, וממשיכים שפע רב.

כיוון שיהודי מחובר לקדושה, והקליפות (כוחות הטומאה) מעוניינים לינוק מהקדושה, הם כביכול, עוזרים ליהודי להגיע למקומות הכי גבוהים בקליפה, על מנת שיוכלו לינוק ממנו את הקדושה שלו.

אך זהו רק באופן זמני, ובסופו של דבר יהודי צריך להתחבר דווקא לקדושה, ואם ימשיך לינוק מהקליפות, בסופו של דבר יאבד את אותו שפע.

סוד גלות השכינה
אך מכיוון שעדיין הנשמה נמשכת מהבורא, כאשר יהודי עושה היפך רצונו, לא רק שהוא מנתק עצמו מהקב"ה אלא שהוא ממשיך את הקב"ה לתוך הקליפה. הוא מוריד את הקדושה לטומאה. לכן זה נקרא עבירה, משום שהוא מעביר את כוחות הקדושה לקליפה.

זוהי גלות השכינה, כאשר יהודי עובר עבירה הוא לוקח את הקב"ה איתו, ומכניס את הקב"ה לגלות. כלומר, לא רק שהאדם נמצא באותו רגע בגלות, ונשמתו נמצאת בהסתר, הוא גם מגדיל את ההעלם על הבורא.

לכן נאמר ושב השם אלוקיך את שבותך, השם גם ישוב מהגלות לגאולה, כיוון שגם הוא נמצא בגלות.

תשוב – ה'
זהו שעל ידי תשובה משיבים את ה"הא". משנים את המחשבות, הדיבורים והמעשים שלנו, מחזירים אותם חזרה מהקליפות לקדושה. על ידי זה גם מוציאים גם את הקב"ה מהגלות, מוציאים את ספירת המלכות (ה"הא" השניה בשם הוי') מהקליפות ומחזירים אותה לקדושה.

לסיכום
הנשמה היא חלק מהבורא, המצוות מחברות אותה אליו וממשיכות אור לעולם, העבירות מנתקות את הנשמה ומכתימות אותה. תשובה תתאה, היא תיקון המעשים ועל ידי זה השבת ה"הא" תתאה, ה"הא" השנייה בשם הוי' למקורה ושורשה.